Let's finish Mishnayos in memory of those who were murdered in Israel.
Pledge Mishnayos
Mishnah.org Logo

Mishnayos Pesachim Perek 2 Mishnah 1

פסחים פרק ב׳ משנה א׳


For the entire time that it is permitted to eat leavened bread, one may also feed it to his domesticated animals, to non-domesticated animals, and to birds; and one may sell it to a gentile; and it is permitted to derive benefit from it. After its time passes, it is prohibited to derive benefit from it, and one may not even light an oven or a stove with leavened bread. With regard to the manner of removal of leavened bread, Rabbi Yehuda says: The removal of leavened bread is to be accomplished only through burning. And the Rabbis say: Burning is not required, as one may even crumble it and throw it into the wind or cast it into the sea.

כָּל שָׁעָה שֶׁמֻּתָּר לֶאֱכֹל, מַאֲכִיל לַבְּהֵמָה לַחַיָּה וְלָעוֹפוֹת, וּמוֹכְרוֹ לַנָּכְרִי, וּמֻתָּר בַּהֲנָאָתוֹ. עָבַר זְמַנּוֹ, אָסוּר בַּהֲנָאָתוֹ, וְלֹא יַסִּיק בּוֹ תַּנּוּר וְכִירָיִם. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֵין בִּעוּר חָמֵץ אֶלָּא שְׂרֵפָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אַף מְפָרֵר וְזוֹרֶה לָרוּחַ אוֹ מַטִּיל לַיָּם:


כל שעה שמותר לאכול – since it (i.e., the Mishnah) does not say, “every hour that he eats, he may feed,” and took it with these two linguistic forms, implies that it is referring to two people. And this is how it should be understood: Every hour that the Kohen is permitted to eat Terumah/priest’s due, an Israelite may feed non-sacred food to his cattle. And our Mishnah is according to Rabban Gamaliel, for Rabban Gamaliel states that non-sacred food is eaten all of the [first] four hours [of the day before Passover], and Terumah is eaten all of the fifth hour (see Chapter 1, Mishnah 5). But the Halakha is not according to him, but whether [speaking] of Terumah or non-sacred food, we eat them all the [first] four hours, and hold them in suspense throughout the fifth hour and burn them at the beginning of the sixth [hour].

מאכיל לבהמה ולחיה ולעופות – And it is necessary [to state all three]. For had the Mishnah [only] taught “cattle,” I might think that cattle [only] which leaves food out, it is [clearly] visible and we must certainly remove it [out of existence], but beasts like marten, a cat or mole/weasel which has the practice of hiding it, I might say not. And if the Mishnah [only] taught “beasts,” I might say that a beast if it leaves something over, it hides it and does not violate “that it be seen,” I would say that it is fine, but cattle that sometimes leaves something and it is not our intention to remove it and transgresses, “that it should be seen,” I might say not, this comes to inform us [that the logic we have presumed is incorrect]. And “fowl” – for since the Mishnah teaches “cattle” and “beasts,” it also teaches “fowl.”

ומוכרו לנכרי – to exclude [the position] of the School of Shammai which states that a person should not sell his heaven to a non-Jew other than if knows that it will be finished prior to Passover, for they hold that I am commanded to remove it from the world and not that it would [continue] to exist.

ומותר בהנאתו – with the benefit of its ashes, such as if he parched/roasted it with fire prior to the time of its being prohibited, it is permitted to derive benefit from its ashes even after the time of its being prohibited.

עבר זמנו – when the sixth hour arrives, even though that its prohibition is not other than through the words of the Scribes, it is prohibited to derive benefit from it, as is it was from the prohibitions of benefit of the Torah [itself]. And if he betrothed a woman with it (i.e., Hametz), we are not troubled by his Kiddushin/betrothal, for even with a leavened substance that is unfit for food , such as grain upon which drippings from the roof had fallen (see Talmud Pesahim 39b), and similar things to it, for on Passover itself, the prohibition is only from the words of the Scribes, for if he betrothed a woman on the fourteenth [of Nisan] once the sixth hour arrived, we are not troubled by his betrothal.

ולא יסיק בו תנור וכירים – it is necessary for Rabbi Yehuda, for he said, that there is no removal of Hametz other than by burning, for you might have thought that together with when burning it , he derives benefit from it. It comes to teach us that this is not the case, and even in the manner of removal, it is prohibited to derive benefit from it when the time comes for its being prohibited.

ר"י אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה – which he derived from the [concept of] portions of sacrifices left over beyond the legal time and bound to be burnt, which are forbidden to derive benefit from and are punishable with extirpation the same as [possession of[ Hametz [during Passover], and its command is through burning and not in any other way. But the Rabbis do not derive from “Notar”/portions of sacrifices left over beyond the legal time and bound to be burnt, for the fat the ox that is stoned proves it, for it is prohibited to eat or derive benefit from it and it is punishable by extirpation and does not require burning.

כל שעה שמותר לאכול. מדלא קאמר כל שעה שאוכל מאכיל, ונקט לה בתרי לישני, משמע דאתרי גברי קאי. והכי קאמר, כל שעה שמותר לכהן לאכול בתרומה מאכיל ישראל חולין לבהמתו. ומתניתין רבן גמליאל היא שרבן גמליאל אומר חולין נאכלין כל ארבע ותרומה כל חמש. ולית הלכתא כותיה, אלא בין בתרומה בין בחולין אוכלין כל ארבע ותולין כל חמש ושורפין בתחלת שש:

מאכיל לבהמה ולחיה ולעופות. צריכי, דאי תנא בהמה, הוי אמינא בהמה דאי משיירא חזי לה ומבער ליה אין, אבל חיה כגון נמיה וחתול וחולדה דאורחה להצניע אימא לא. ואי תנא חיה, ה״א חיה דאי משיירא מצנעה ליה ולא עבר עליה על בל יראה אימא אין, אבל בהמה זימנין דמשיירא ולאו אדעתיה לבערו ועבר עליה על בל יראה אימא לא, קמ״ל. ועופות, איידי דתנא בהמה וחיה תנא נמי עופות:

ומוכרו לנכרי. לאפוקי מבית שמאי דאמרי לא ימכור אדם חמצו לנכרי אלא אם כן יודע בו שיכלה קודם הפסח דקסברי מצווה אני לבערו מן העולם ולא שיהיה קיים:

ומותר בהנאתו. בהנאת אפרו. כגון אם חרכו באור קודם זמן איסורו מותר ליהנות באפרו אפילו לאחר זמן איסורו:

עבר זמנו. משהגיע שעה ששית אף על פי שאין איסורו אלא מדברי סופרים, אסור בהנאתו כאילו היה מאיסורי הנאה של תורה. שאם קידש בו אשה אין חוששין לקדושיו, ואפילו בחמץ נוקשה, כגון דגן שנפל עליו דלף וכיוצא בו שבפסח עצמו אין איסורו אלא מדברי סופרים, אם קידש בו אשה ביום י״ד משהגיע שעה ששית אין חוששין לקדושיו:

ולא יסיק בו תנור וכירים. לרבי יהודה איצטריך, דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה, מהו דתימא בהדי דקא שריף ליה לתהני מיניה, קמ״ל דלא, דאפילו כדרך ביעורו אסור ליהנות ממנו מכי מטא זמן איסוריה:

ר״י אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה. דיליף מנותר דאסור בהנאה וענוש כרת כחמץ, ומצותו בשריפה ולא בדבר אחר. ורבנן לא ילפי מנותר, דחלב של שור הנסקל יוכיח, שאסור באכילה ובהנאה וענוש כרת ואינו טעון שריפה: