Mishnayos Temurah Perek 7 Mishnah 3
Change text layout:
תמורה פרק ז׳ משנה ג׳
While the previous mishna enumerated differences between consecration for the altar and consecration for Temple maintenance, this mishna enumerates halakhot that apply to both. With regard to both animals consecrated for the altar and items consecrated for Temple maintenance, one may not alter their designation from one form of sanctity to another form of sanctity. But one may consecrate animals already consecrated for the altar by a consecration of their value, and that value is donated to the Temple treasury for maintenance. And one may dedicate them for the purpose of giving their value to the priests. And if animals consecrated either for the altar or for Temple maintenance died, they must be buried. Rabbi Shimon says: Although that is the halakha with regard to animals consecrated for the altar, if animals consecrated for Temple maintenance died, they can be redeemed.
אֶחָד קָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ וְאֶחָד קָדְשֵׁי בֶדֶק הַבַּיִת, אֵין מְשַׁנִּין אוֹתָן מִקְּדֻשָּׁה לִקְדֻשָּׁה, וּמַקְדִּישִׁין אוֹתָן הֶקְדֵּשׁ עִלּוּי, וּמַחֲרִימִין אוֹתָן. וְאִם מֵתוּ, יִקָּבְרוּ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, קָדְשֵׁי בֶדֶק הַבַּיִת, אִם מֵתוּ, יִפָּדוּ:
Bartenura
אין משנין אותן מקדושה לקדושד. קדשי מזבח לא יעשה שלמים עולה, ולא עולה שלמים, וכן הקדש לבדק ההיכל אין משנין אותו לבדק המזבח, וכל כיוצא בזה:
ומקדישין אותן. אקדשי מזבח קאי:
הקדש עילוי. כגון אם אמר על עולה הרי זו לבדק הבית, מעלין אותה בדמים לפי מה שיש לו בה ונותן לגזבר כדתנן בערכין, מחרים אדם את קדשיו, אם נדר נותן דמיהן, ואם נדבה נותן את טובתן. כלומר, אם בהמה זו היתה נדר כגון דאמר הרי עלי עולה והפריש זו לנדרו, כיון דאם מתה או נגנבה חייב באחריותה נמצאת כולה שלו, ונותן כל דמיה לחרם לכהן. והוא הדין נמי אם התפיס לבדק הבית קדשי מזבח. ואם נדבה, יאמר הרי זו עולה, דאם מתה אינו חייב באחריותה, נמצא שאין לו חלק בה אלא טובת הנאה דרשאי ליטול דבר מועט כדי שיתן עולה זו לבן בתו כהן, ואותה טובת הנאה נותן לבדק הבית:
ומחרימין אותן. אם החרים קדשי מזבח, נותן לכהן את העילוי כדפרישית. אבל קדשי בדק הבית שהתפיסן בין לקדשי מזבח בין לחרמי כהנים, לא עשה ולא כלום, שאינן שלו ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו. כך כתב רמב״ם:
ואם מתו. קדשי מזבח, אפילו לאחר שהוממו, אבל עדיין לא נפדו:
יקברו. ואינו יכול לפדותן ולהאכילן לכלבים. ואפילו למאן דאמר פודין את הקדשים להאכילן לכלבים, הני מילי כשנטרפה דאפשר לה בהעמדה והערכה, אבל משמתו דאי אפשר לקיים בהו והעמיד והעריך, אין פודין אותן:
ר׳ שמעון אומר קדשי בדק הבית אם מתו יפדו. קסבר ר׳ שמעון דלא נאמר והעמיד והעריך אלא בקדשי מזבח ולא בקדשי בדק הבית. ואין הלכה כר׳ שמעון:
אין משנין אותן מקדושה לקדושה – the Holy Things of the Altar one should not make peace-offerings into burnt-offerings nor burnt-offerings into peace-offerings, and similarly, something sanctified for the maintenance of the hall containing the golden altar should not change them to the maintenance of the altar, and everything in a similar manner.
ומקדישין אותן – it refers to things dedicated to the altar.
הקדש עילוי (consecration of value to be applied to the repair/maintenance of the Temple) (see Tractate Arakhin, Chapter 8, Mishnah - they sanctify – in the case of of animals sanctified for the altar – their estimate value as a sanctified thing – see Talmud Temurah 32a) – as for example, if he said regarding a burnt-offering, lo, this is for the maintenance of the Temple, they offer it up on the altar in funds, according to what he has in it and gives it to the Treasurer as it is taught in [Tractate] Arakhin [Chapter 8, Mishnah 7]: “A person declares HEREM/renounces things he has declared holy [whether they are in the status of the Most Holy Things or Lesser Holy Things], if it is a vow, he gives its value; if it is a freewill offering, he gives what it is wroth to him,” meaning to say, if this animal was a vow, as, for example, that he said: “This will be a burnt-offering upon me,” and he separated this for his vow, since if it died or was stolen, he is liable for its surety (i.e., property which may be resorted to in the event of non-payment), if its found, all of it is his, and he gives all of its monetary value to proerty set apart for the Temple or the priest to the Kohen. And the same law applies also if he designated it to the upkeep of the Temple. If he made a freewill donation, that he said, “this will be a burnt-offering,” that if it died, he is not liable for its surety, it is found that he had no portion in it other than the benefit of discretion that he is permitted to take a small thing in order that he would give this burnt-offering to the Kohen who is the son of his daughter, and that benefit of discretion he gives to the maintenance of the Temple.hHHh
ומחרימין אותן – if he renounced (i.e., put into HEREM) the Holy Things of the Altar, he gives to the Kohen the , he gives to the Kohen the valuation as has been explained (see Tractate Temurah 32a). But the Holy Things for the maintenance of the Temple that he designated whether for the Holy Things of the Altar or those renounced things of the priests, he didn’t do anything, for they are not his, for a person does not sanctify/dedicate something that is not his. This is what Maimonides wrote.
ואם מתו – the animals that are the Holy Things of the Altar, even after they suffered a blemish, but still had not been redeemed.
יקברו – and he is not able to redeem them and/or to feed them to the dogs. And een the one wo holds that we redeem the Holy Things to feed them to dogs, these words apply when it was torn, for it is possible for it (i.e., the animal) to be placed (before the priest) and evaluated (see Leviticus 27:11-12), but when it died where it is impossible to fulfill with them placing them (before the priest) and his evaluating them, we don’t redeem them.
ר' שמעון אומר קדשי בדק הבית אם מתו יפדו – for Rabbi Shimon holds that it doesn’t say “he placed before the priest and evaluated” (see Leviticus 27:11-12 –“the animal shall be presented before the priest, and the priest shall assess it”) other than Holy Things of the Altar, but not Holy Things for the maintenance of the Temple. But the Halakha is not according to Rabbi Shimon.