Mishnah.org Logo

Mishnayos Rosh Hashanah Perek 1 Mishnah 1

ראש השנה פרק א׳ משנה א׳

1

They are four days in the year that serve as the New Year, each for a different purpose: On the first of Nisan is the New Year for kings; it is from this date that the years of a king’s rule are counted. And the first of Nisan is also the New Year for the order of the Festivals, as it determines which is considered the first Festival of the year and which the last. On the first of Elul is the New Year for animal tithes; all the animals born prior to that date belong to the previous tithe year and are tithed as a single unit, whereas those born after that date belong to the next tithe year. Rabbi Elazar and Rabbi Shimon say: The New Year for animal tithes is on the first of Tishrei. On the first of Tishrei is the New Year for counting years, as will be explained in the Gemara; for calculating Sabbatical Years and Jubilee Years, i.e., from the first of Tishrei there is a biblical prohibition to work the land during these years; for planting, for determining the years of orla, the three-year period from when a tree has been planted during which time its fruit is forbidden; and for tithing vegetables, as vegetables picked prior to that date cannot be tithed together with vegetables picked after that date. On the first of Shevat is the New Year for the tree; the fruit of a tree that was formed prior to that date belong to the previous tithe year and cannot be tithed together with fruit that was formed after that date; this ruling is in accordance with the statement of Beit Shammai. But Beit Hillel say: The New Year for trees is on the fifteenth of Shevat.

אַרְבָּעָה רָאשֵׁי שָׁנִים הֵם. בְּאֶחָד בְּנִיסָן רֹאשׁ הַשָּׁנָה לַמְּלָכִים וְלָרְגָלִים. בְּאֶחָד בֶּאֱלוּל רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְמַעְשַׂר בְּהֵמָה. רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים, בְּאֶחָד בְּתִשְׁרֵי. בְּאֶחָד בְּתִשְׁרֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה לַשָּׁנִים וְלַשְּׁמִטִּין וְלַיּוֹבְלוֹת, לַנְּטִיעָה וְלַיְרָקוֹת. בְּאֶחָד בִּשְׁבָט, רֹאשׁ הַשָּׁנָה לָאִילָן, כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמַּאי. בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים, בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ:

א׳
Bartenura

ארבעה ראשי שנים הן. למלכים – [Regarding] Israelite kings, we count for them from Nisan, for if King ruled [in the month of] Shevat or Adar, when Nisan arrived, he completed for himself one year and we begin to count the second year. And we derive this from Scripture from Nisan we count this for them, as it is written (I Kings 6:1): “In the four hundred and eightieth year after the Israelites left the land of Egypt, in the month of Ziv – that is, the second month – in the fourth year of his reign over Israel, Solomon [began to build the House of the LORD].” [The Rabbis] make an analogy between Kingdom of Solomon and the Exodus from Egypt. Just as [concerning] the Exodus from Egypt, we count it from Nisan, so too for the Kingdom of Solomon we count it from Nisan. And for the kings of the nations of the world, we count from Tishrei, and that is as it is taught in the Mishnah further along, that “the first of Tishrei is the first day for years, that is for the years of the kings of the world. And we derive from it, that since we are accustomed to count the time of documents by the years of the king from the year that he stood in [rule] because of the peace of the kingdom, for if the king stood in Adar and the scribe wrote for him [a document] in the Nisan of after thirteen months, Nisan of the second year, since that Nisan is the New Year of the Kings, it would be an antedated note and ineligible [for use], because this Nisan would be of the third year. And antedated notes of indebtedness are ineligible [for use], for it is found that he would be seizing sold property unlawfully, that they took the field from the borrower whether from the time of the document until the time of loan, which is not according to the law, for the sale had preceded the loan. Therefore, they fined him to lose also from the time of the loan onwards and he may not collect from mortgaged properties.

ולרגלים – This is how it should be understood: The Festival that it is, which is Passover, is the New Year for Festivals concerning those who make vows, for if three festivals passed upon him from the time that he made a vow and he didn’t fulfill it, he violates the prohibition of being late to fulfill it (see Deuteronomy 23:22,24: “When you make a vow to the LORD your God, do not put off fulfilling it, for the LORD your God will requite it of you, and you will have incurred guilt…You must fulfill what has crossed your lips and perform what you have voluntarily vowed to the LORD your God, having made the promise with your own mouth.” See also Ecclesiastes 5:3: “When you make a vow to God, do not delay fulfilling it. For He has no pleasure in fool; what you vow, fulfill.”). But Rabbi Shimon says that he does not trespass it on delaying [fulfillment of the vow] until three festivals have passed in order, and the Festival of Matzot (i.e., Passover) is first, as they are arranged in Scripture (Deuteronomy 16:16): “[Three times a year –] on the Feast of Unleavened Bread, on the Feast of Weeks, and on the Feast of Booths – [all your males shall appear before the LORD your God in the place that He will choose…]”; and the legal decision is that when only one festival passes, and if he didn’t bring his vow, he transgresses a positive commandment, as it is written (Deuteronomy 12:5-6): “…There you are to go. And there you are to bring your burnt offerings [and other sacrifices, your tithes and contributions…].” The first festival that you come to, you must bring, and when three festivals have passed, you have transgressed on not being late. But the Halakha is not according to Rabbi Shimon who requires three festivals in their order.

ראש השנה למעשר בהמה – for we do not tithe from those born in this year together with those which were born in its neighbor, as it is written (Deuteronomy 14:22): “You shall set aside [every year] a tenth part [of all the yield of your sowing that is brought from the field].” The Biblical verse speaks of two tithes, one the tithe of grain and the other is the tithe of cattle, and the Biblical verse says: "שנה שנה"/”every year,” and not from one year on its neighbor.

ורבי אלעזר ורבי שמעון אומרים באחד בתשרי – Since they (i.e., the Rabbis) made an analogy between the tithing of cattle and the tithing of grain, just as [concerning] the tithing of grain – its Rosh Hashanah is Tishrei, so, also, the tithing of cattle, its Rosh Hashanah is Tishrei. And the First Tanna holds that since they made an analogy [between] the tithing of cattle to the tithing of grain, as it is written, “You shall set aside [every year] a tenth part [of all he yield of your sowing that is brought from the field],” just as grain is when it is near to completion of its tithing, whose Rosh Hashanah is Tishrei, and it is near to being completed, for all the days of [sunlight], it stands in the granary to dry out, so too the tithing of cattle, which is close to its being completing its being tithed, which is the first Elul, as the cattle give birth in [the month of] Av where their pregnancies being completed, and this we derive from Scripture, as it is written (Psalms 65:14): “The meadows are clothed with flocks, the valleys mantled with grain…” When are the meadows clothed with flocks – that is to say, when they are clothed from the males coming up and becoming pregnant? At the time when the valleys are mantled with grain, that is, in Adar, when the seeds sprout and are well-recognized, and they give birth in Av, for the time of pregnancy of small cattle is five months. Therefore, the New Year of the tithing of cattle is on the first of Elul, near its completion.

לשנים – for the years of the kings of he world, as we have explained above.

ולשמיטין וליובלות – When Tishrei enters, it is forbidden to plow and seed from the Torah.

ולנטיעה – if he planted a tree forty-five days prior to the first of Tishrei, which are two weeks for taking root, for the shoot/young tree takes root in two weeks, and thirty days after taking root is considered a year, for thirty days in a year are considered [to be] a year, which is forty-five days. And when the first of Tishrei arrives, we count it as the second year of the years of fruit of trees of the first three years, and the Tishrei of the next year, we count it as the third year, and after the third ear, when the first of Tishrei arrives of the fourth year, if this plant formed recognizable fruit, they are still prohibited [from being consumed] because of fruit of trees of the first three years/Orlah; and even though Tishrei is the Rosh Hahanah for planting, Tu Bishvat is the New Year for the tree and this has already become a tree. Therefore, its year does not become renewed to leave the status of Orlah/fruit of the first three years until Tu Bishvat. And from then on, if fruit form on it, it has the status of Fourth Year fruit which are to be consumed in Jerusalem. And on Tu Bishvat of the next year, they have left from the status of fourth year fruit when they form from here onwards.

ולירקות – for the tithing of vegetables, for we do not donate for sacred purposes from vegetation that was harvested before Rosh Hashanah on the vegetation that was harvested after Rosh Hashanah.

ראש השנה לאילן – for the matter of tithing of fruits, for we don’t tithe fruits of the tree that formed prior to Shevat on [fruit] that formed after Shevat, for with regard to a tree, we go after the formation of the fruit. Alternatively, we derive from it with regard to the third year of Shemitah/the seven-year cycle in which we observe the Poor Tithe, for those fruits which formed from Rosh Hashanah of third year until Shevat, we judge them like the fruit of the second year that passed and we practice on them First Tithe and Second Tithe, and from Shevat and onward, we practice tho them First Tithe and the Poor Tithe.

ארבעה ראשי שנים הן. למלכים. מלכי ישראל מונין להם מניסן. שאם מלך מלך בשבט או באדר, משהגיע ניסן כלתה לו שנה ומתחילין למנות לו שנה שניה. ומקרא נפקא לן דמניסן מנינן להו דכתיב (מלכים א ו׳:א׳) ויהי בשמונים שנה וארבע מאות שנה לצאת בני ישראל מארץ מצרים בשנה הרביעית בחדש זיו הוא החודש השני למלוך שלמה על ישראל, מקיש מלכות שלמה ליציאת מצרים, מה יציאת מצרים מניסן מנינן לה, אף למלכות שלמה מניסן מנינן לה. ולמלכי אומות העולם מונין מתשרי, והיינו דתנן לקמן בסמוך באחד בתשרי ראש השנה לשנים, כלומר לשנים של מלכי אומות העולם. ונפקא מינה, לפי שרגילין. למנות זמן שטרות לשנות המלך משנה שעמד בה, משום שלום מלכות. ואם עמד מלך באדר וכתב לו הסופר בניסן שלאחר שלשה עשר חדש, ניסן של שנה שניה, כיון דניסן ראש השנה למלכים, הוה ליה שטר מוקדם ופסול, משום דהאי ניסן של שנה שלישית הוא, ושטרי חוב המוקדמים פסולים, לפי שנמצא טורף לקוחות, שלקחו השדה מן הלוה בין זמנו של שטר לזמן ההלואה, שלא כדין, שהרי קדמה מכירה להלואה, לפיכך קנסוהו לאבד גם מזמן ההלואה ואילך ולא גבי ממשעבדי:

ולרגלים. הכי קאמר, רגל שבו שהוא פסח, ראש השנה לרגלים לענין הנודר, שאם עברו עליו שלשה רגלים משנדר ולא קיים נדרו עובר על בל תאחר. ורבי שמעון אומר שאינו עובר על בל תאחר עד שיעברו עליו שלש רגלים כסדרן, וחג המצות תחלה, כמו שהן סדורים במקרא (דברים ט״ז:ט״ז). בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות. ופסק הלכה, משיעבור עליו רגל אחד בלבד ולא הביא נדרו עובר בעשה, דכתיב (שם י״ב) ובאת שמה והבאתם שמה עולותיכם וגו׳, רגל ראשון שאתה בא אתה צריך להביא. ומשיעברו עליו שלש רגלים עובר על בל תאחר. ואין הלכה כר׳ שמעון דבעי שלש רגלים כסדרן:

ראש השנה למעשר בהמה. שאין מעשרים מן הנולדים בשנה זו על הנולדים בחברתה, דכתיב (דברים י״ד) עשר תעשר, בשתי מעשרות הכתוב מדבר, אחד מעשר דגן ואחד מעשר בהמה, ואמר קרא שנה שנה, ולא משנה זו על של חברתה:

ורבי אלעזר ורבי שמעון אומרים באחד בתשרי. כיון דאתקש מעשר בהמה למעשר דגן, מה מעשר דגן ר״ה שלו תשרי, אף מעשר בהמה ר״ה שלו תשרי. ואין הלכה כר״א ור״ש [דאמרי] בא׳ בתשרי. ות״ק סבר כיון דאתקש מעשר בהמה למעשר דגן דכתיב עשר תעשר, מה דגן סמוך לגמרו עישורו, שהרי ר״ה שלו תשרי והוא סמוך לגמרו שכל ימות [החמה] עומד בגורן להתיבש, אף מעשר בהמה נמי סמוך לגמרו עישורו דהיינו אחד באלול, שהבהמות יולדות באב שאז נגמר זמן עיבורן, דהכי ילפינן מקרא. דכתיב (תהלים ס״ה) לבשו כרים הצאן ועמקים יעטפו בר, אימתי לבשו כרים הצאן, כלומר שמתלבשות מהזכרים העולים עליהם ומתעברות, בזמן שהעמקים יעטפו בר, דהיינו באדר שהזריעה צומחת וניכרת יפה. ויולדות באב, דזמן עיבורה של בהמה דקה ה׳ חדשים. הלכך ר״ה של מעשר בהמה בא׳ באלול סמוך לגמרו:

לשנים. לשני מלכי אומות העולם, כדפרישית לעיל:

ולשמיטין וליובלות. משנכנס תשרי אסור לחרוש ולזרוע מן התורה:

ולנטיעה. אם נטע אילן מ״ה יום קודם אחד בתשרי, שהם שתי שבתות לקליטה, שהנטיעה נקלטת בשתי שבתות, ושלשים יום אחר הקליטה להחשב שנה, דשלשים יום בשנה חשובים שנה, הרי מ״ה יום. כשיגיע אחד בתשרי מונין לה שנה שניה משנות הערלה, ולתשרי של שנה האחרת מונין לה שנה שלישית, ולאחר שנה שלישית כשיגיע אחד בתשרי של שנה רביעית, אם חנטו בנטיעה זו פירות, עדיין הם אסורים משום ערלה. שאע״פ שתשרי ר״ה לנטיעה, ט״ו בשבט ר״ה לאילן וזה כבר נעשה אילן, לפיכך אין שנתו מתחדשת לצאת מידי ערלה עד ט״ו בשבט, ומשם ואילך אם יחנטו בו פירות הם תורת רבעי עליהן לאכלן בירושלים, ובט״ו בשבט לשנה הבאה יצאו מידי רבעי פירות החונטים בה מכאן ואילך:

ולירקות. למעשר ירק שאין. תורמין מן הירק שנלקט לפני ר״ה על הירק הנלקט לאחר ר״ה:

ראש השנה לאילן. לענין מעשר פירות שאין מעשרין פירות אילן שחנטו קודם שבט. על שחנטו לאחר שבט, דבאילן אזלינן בתר חנטה. אי נמי נפקא מיניה לענין שנה שלישית של שמיטה שנוהג בה מעשר עני, שאותן פירות שחנטו מר״ה של שנה שלישית עד שבט דנין אותן כפירות של שנה שניה שעברה ונוהג בהן מעשר ראשון ומעשר שני, ומשבט ואילך נוהג בהן מעשר ראשון ומעשר עני: