Mishnah.org Logo
Perek 10

Mishnayos Menachos Perek 10 Mishnah 4

מנחות פרק י׳ משנה ד׳

4
After they harvested the omer and placed it in the baskets, they brought it to the Temple courtyard. And they would singe in the fire the kernels of barley while they were still on the stalks, in order to fulfill the mitzva of parched grain, as it is written: “And if you bring a meal offering of first fruits to the Lord, you shall bring for the meal offering of your first fruits grain in the ear parched with fire” (Leviticus 2:14). This is the statement of Rabbi Meir. And the Rabbis say: Prior to parching the kernels, they would remove them from the stalks by beating them with soft, moist reeds and with cabbage stalks, not with sticks, so that the kernels would not be crushed. They then placed the grain into a hollow vessel [le’abuv], and this vessel was perforated so that the fire would take hold of the grain in its entirety. After parching the kernels, they would spread the kernels in the Temple courtyard and the wind would blow upon the kernels, cooling and drying them. They then placed the kernels in a mill used to grind grits, so that the barley would not be ground so fine that the shell would be mixed with the grain. And they produced from the ground barley a tenth of an ephah of barley flour that was sifted through thirteen sifters, and the rest is redeemed and may be eaten by any person. And dough from this barley flour is obligated in the separation of ḥalla, and the grain is exempt from the separation of tithe. Rabbi Akiva deems this flour obligated in having ḥalla and tithes separated from it. After daybreak, the priest sacrificing the omer came to the sifted tenth of an ephah, placed in the vessel in his hand some of its log of oil, and placed its frankincense on the side of the vessel. He then poured some more oil from the log onto the high-quality flour and mixed them together, waved and brought the meal offering to the corner of the altar, and removed the handful and burned it on the altar. And the rest of the meal offering is eaten by the priests.
קְצָרוּהוּ וּנְתָנוּהוּ בְקֻפּוֹת, הֱבִיאוּהוּ לָעֲזָרָה, הָיוּ מְהַבְהְבִין אוֹתוֹ בָאוּר, כְּדֵי לְקַיֵּם בּוֹ מִצְוַת קָלִי, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, בְּקָנִים וּבִקְלִיחוֹת חוֹבְטִים אוֹתוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְמָעֵךְ. נְתָנוּהוּ לָאַבּוּב, וְאַבּוּב הָיָה מְנֻקָּב, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא הָאוּר שׁוֹלֵט בְּכֻלּוֹ. שְׁטָחוּהוּ בָעֲזָרָה, וְהָרוּחַ מְנַשֶּׁבֶת בּוֹ. נְתָנוּהוּ בְרֵחַיִם שֶׁל גָּרוֹסוֹת, וְהוֹצִיאוּ מִמֶּנּוּ עִשָּׂרוֹן שֶׁהוּא מְנֻפֶּה מִשְּׁלשׁ עֶשְׂרֵה נָפָה, וְהַשְּׁאָר נִפְדֶּה וְנֶאֱכָל לְכָל אָדָם. וְחַיָּב בַּחַלָּה, וּפָטוּר מִן הַמַּעַשְׂרוֹת. רַבִּי עֲקִיבָא מְחַיֵּב בַּחַלָּה וּבַמַּעַשְׂרוֹת. בָא לוֹ לָעִשָּׂרוֹן, וְנָתַן שַׁמְנוֹ וּלְבוֹנָתוֹ, יָצַק, וּבָלַל, הֵנִיף, וְהִגִּישׁ, וְקָמַץ, וְהִקְטִיר, וְהַשְּׁאָר נֶאֱכָל לַכֹּהֲנִים:
ד׳

מהבהבין אותו באור (they parch it in fire) – while it is still in the ears, in order to fulfill through it the Mitzvah of parched ears , as it is written (Leviticus 2:14): “[If you bring a grain offering of first fruits to the LORD,] you shall bring near ears parched with fire, and Scripture is speaking of the meal-offering of the Omer.

וחכמים אומרים – first they knock upon the ears [to thresh the grain out], and not in the manner of dry grain that they beat it with a staff, but rather with moist reeds.

ובקליחות – with stalks of cabbage, in order that it would not be crushed.

נתנוהו לאבוב – for the Rabbis hold that if they parch it with actual fire, it is not called “parched ears,” but rather through another thing, which is through a utensil, that they place it in the iron tube for roasting grain, and this is a perforated utensil of copper/bronze that sellers of parched ears parch it. And the Halakha is according to the Sages.

ברחיים של גרוסות (grist grinders’ mills) – that they don’t mill/grind it thin, but rather thick, for if they grind it well, the coarse bran flour of the husks will pass through in the winnow with the choice flour. And [the word] גרוסות/grist is the language of a dish of grounded beans and as such it is called grist of early ripened and tender barley (see Tractate Menahot 68b).

וחייב בחלה – that the obligation [to separate] Hallah which is the rolling of this started dough that is in the hand of the lay person/commoner after it is redeemed.

ופטור מן המעשרות – that its being evenly shaped is in the hands of that which is dedicated to Temple property, and the giving of a pile of grain an even shape that is dedicated to Temple property is exempt from the tithes.

ר"ע מחייב – this flour that remains from the Issaron of the Omer.

בחלה ובמעשרות – because they did not give money to consecrated property, therefore, the giving of a pile of grain an even shape is not consecrated property , for it is not sacred. But the Halakah is not according to Rabbi Akiva.

בא לו לעשרון – he puts in its oil first and its frankincense prior to giving the choice flour.

יצק ובלל – after putting in the choice flour in the manner of all the meal-offerings that they put oil into a utensil firs and afterwards put in the choice flour and he goes back and pours upon it oil and mingles it.

הניף והגיש – the meal-offering of the Omer requires waving and bringing it near, as we stated in [Tractate Menahot] Chapter [Five], “All the Meal-Offerings” [Mishnah 6].

מהבהבין אותו באור. בעודו בשיבלין, כדי לקיים בו מצות קלי, כדכתיב (ויקרא ב׳:י״ד) אביב קלוי באש, ובמנחת העומר מיירי קרא:

וחכמים אומרים. תחלה חובטים. ולא כדרך תבואה יבשה שחובטים אותו במקל, אלא בקנים לחים:

ובקליחות. בקלח של כרוב, כדי שלא יתמעך. ואח״כ מקיימין בו מצות קלי:

נתנוהו לאבוב. דסבירא להו לרבנן שאם מהבהבים אותו באור ממש אין נקרא קלי, שאין נקרא קלי אלא ע״י דבר אחר דהיינו ע״י כלי, שנותנים אותו באבוב, והוא כלי של נחושת מנוקב שמוכרי קליות קולין בו. והלכה כחכמים:

ברחיים של גרוסות. שאין טוחנות דק אלא עבה. שאם יטחנו יפה יעברו הסובין של קליפה בנפה עם הסולת. וגרוסות לשון גריסין של פול, ועל שם כן נקראת גרש כרמל:

וחייב בחלה. דחיוב חלה היינו גלגול העיסה, וגלגול עיסה זו ביד הדיוט היא לאחר שנפדה:

ופטור מן המעשרות. דמירוחו ביד הקדש הוא ומירוח הקדש פוטר מן המעשרות:

ר״ע מחייב. האי קמח הנותר מעשרון של עומר

בחלה ובמעשרות. לפי שלא נתנו מעות הקדש אלא בצריך להם לעשרון לבד, אבל האחר לא קדש, הילכך לאו מירוח הקדש הוא, דהא לא קדוש. ואין הלכה כרבי עקיבא:

בא לו לעשרון. נותן תחלה שמנו ולבונתו קודם נתינת הסולת:

יצק ובלל. לאחר נתינת הסולת, כדרך כל המנחות שנותן שמן בכלי תחלה ואח״כ נותן סולת וחוזר ויוצק עליה שמן ובולל:

הניף והגיש. דמנחת העומר טעונה הנפה והגשה, כדאמרינן בפרק כל המנחות: