Let's finish Mishnayos in memory of those who were murdered in Israel.
Pledge Mishnayos
Mishnah.org Logo

Mishnayos Eruchin Perek 6 Mishnah 1

ערכין פרק ו׳ משנה א׳


One proclaims, i.e., publicly announces, the appraisal of the property inherited by minor orphans, which is being sold to repay their father’s debt, for thirty days, in order to receive the maximal price. And one proclaims the appraisal of consecrated property that is being sold by the Temple treasury for sixty days, and one proclaims it in the morning and in the evening. In the case of one who consecrates his property and there was the outstanding debt of the marriage contract of his wife, for whose repayment one’s property is liened, Rabbi Eliezer says: When he divorces her, he shall vow that benefit from her is forbidden to him. This is to prevent collusion, by which he divorces her, she collects payment from the consecrated property, and he then remarries her. Rabbi Yehoshua says: He need not do so. On a similar note, Rabban Shimon ben Gamliel said: Even in the case of the guarantor of a woman for her marriage contract, and her husband was divorcing her and could not pay the debt, the husband shall vow that benefit from her is forbidden to him, lest he and his wife engage in collusion [kinunya] and collect payment from the property of that guarantor, and then the husband will remarry his wife.

שׁוּם הַיְתוֹמִים, שְׁלשִׁים יוֹם, וְשׁוּם הַהֶקְדֵּשׁ, שִׁשִּׁים יוֹם, וּמַכְרִיזִין בַּבֹּקֶר וּבָעָרֶב. הַמַּקְדִּישׁ נְכָסָיו וְהָיְתָה עָלָיו כְּתֻבַּת אִשָּׁה, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, כְּשֶׁיְּגָרְשֶׁנָּה, יַדִּיר הֲנָאָה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, אֵינוֹ צָרִיךְ. כַּיוֹצֵא בוֹ אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, אַף הֶעָרֵב לָאִשָּׁה בִכְתֻבָּתָה וְהָיָה בַעְלָהּ מְגָרְשָׁהּ, יַדִּיר הֲנָאָה, שֶׁמָּא יַעֲשֶׂה קְנוּנְיָא עַל נְכָסָיו שֶׁל זֶה וְיַחֲזִיר אֶת אִשְׁתּוֹ:


שום היתומים –([the proclamation of the sale of goods of] orphans evaluated [by the court to meet the father’s debt]) – a Jewish court that goes down into the property of orphans to sell them to cause to be collected to the creditor, we estimate the property/land and announce it thirty consecutive days one after another: “all who wish to take it should come and take.” But if they wanted, they announce for sixty days every Monday and Thursday, and this is more preferable. For even though that they considered every Monday and Thursday that are part of the sixty days from the beginning of the second day of the first public announcement, they did not find other than eighteen days; nevertheless, this is preferable since the matter drags on/stretches a lot more than they know and hear about.

ושום הקדש – a person who dedicates an acquired field [to the Temple] which is redeemed with money according to what it is worth.

בבוקר ובערב – at the time when the workers go out [to work] and at the time when they go home. For if there those who desire to sell it, he tells the workers at the time they go out [to work]: “See for me a particular field if it is nice,” and at the time when they go home, when he hears the public announcement, he recalls and goes and asks them. But when they make the announcement, they say: “This particular field – that such-and-such are its signs/marks [of identification], such and such are its pathways, such is how it makes grain and such the Jewish court has provided an estimate of it. And if they sell it for the [payment of] the Ketubah of his wife, they state: “The purchaser will buy it on the condition that he (i.e., the seller) will give the monies for the Ketubah of his wife.” But if they sell it for the creditor, they state: “On the condition that he gives the monies to the creditor.” Because there is a purchaser that it is pleasant for him to purchase it in order to pay the woman that he married bit by bit, and there is a case where it is more pleasant for him to pay the creditor who takes defective and broken Zuzim (i.e., coins), for it is not the manner of merchants to be so exacting in this. But even though we hold that the Jewish court does not require the property of orphans to sell them, and here (i.e., in this Mishnah) it is taught that “[the proclamation of the sale of goods of] orphans evaluated [by the court to meet the father’s debt] is thirty days,” that implies that the Jewish court does sell the property of orphans. But we state that only for three things does the Jewish court need to sell the property of orphans: a heathen creditor that their father owed him, and that interest [payments] eat up [their settlement], and on the Ketubah of a wife because there is ample provision for the orphans when she collects her Ketubah/marital settlement, for all the while that she didn’t collect her Ketubah settlement she has provisions/alimentation from the orphans; once she collects her Ketubah settlement, she no longer has alimentation. And on a debt that their father admitted to/acknowledged at the time of his death that someone has [a claim] of a Maneh, or that the Jewish court excommunicated him on this debt and he died in his being excommunicated, or that the time had not yet arrived at the time of his death for repayment of the debt, for a person does not act in the midst of its time, and when the Jewish court needs the property of the orphans for these things, they appoint for them an administrator (or guardian) and they sell it through public announcement, as is taught in our Mishnah. But these words apply with regard to land, but regarding movables, now that we hold that movables of orphans can be mortgaged to a creditor, the creditor needs to take an oath and collect his lien from the movables and there is no need for public announcement, for we don’t make public announcements on either slaves nor on documents nor on movable properties.

ידירנה הנאה – with the knowledge of the many a vow that has no releasing/loosening [from the vow], so that he will never return her [as his wife] ever, for perhaps through a subtlety, he divorces her in order that she can collect her Ketubah settlement from that which was dedicated to the Temple.

קנוניא (a conspiracy to defraud and divide the profits) – a subtlety.

ר' יהושע אומר אינו צריך – Rabbi Eliezer and Rabbi Yehoshua do not disagree here if a person performs a conspiracy on something dedicated to the Temple to defraud and divide the profits or not, both of them admit regarding a person that is on his deathbed, that always, he would not perform a conspiracy on something dedicated to the Temple, for a person does not sin regarding something that is not his. But regarding someone healthy, they both admit that he does make a conspiracy on something dedicated to the Temple. What they do disagree on is on a question [to a Sage] of dedication of something to the Temple for Rabbi Eliezer holds that they do not appear before a Sage regarding a question of dedicating something to the Temple, and even if he states to the Sage that it was not for this purpose that he vowed and the dedication to the Temple is in error, even so, the Sage cannot release his vow, for Rabbi Eliezer holds that a dedication done to the Temple in error is a valid dedication, and because this person making a dedication cannot find a Sage who will release him, he performs this conspiracy. But Rabbi Yehoshua holds that they do appear before a Sage regarding someone who dedicates something to the Temple [who wants to be released] for he states that it was not for that purpose that I made the vow and I errored, they release him, for something dedicated to the Temple in error is not a dedication to the Temple. Therefore, he does not have to take a vow [against] deriving any benefit, for if it was for making a conspiracy that he did it, he would come [before a Sage] to be absolved of his vow and he would not have to divorce her. And he Halakha is according to Rabbi Yehoshua.

הערב לאשה בכתובתה – and the husband lacks property and needs a guarantor to pay off her Ketubah settlement. The guarantor should not pay her Ketubah settlement until the husband first makes her take a vow that he will not be able to take her back [as his wife]. For we suspect lest it is his intention to take her back and to consume her Ketubah settlement after she collects it from the guarantor. And the legal decision in the law of the guarantor of the Ketubah is explained at the end of [Tractate] Bava Batra [Chapter 10, Mishnah 7].

שום היתומים. בית דין היורדים לנכסי יתומים למכרן להגבות לבעל חוב, שמין את הקרקע ומכריזין שלשים יום רצופים זה אחר זה, כל הרוצה ליקח יבא ויקח. ואי בעו, מכריזין ששים יום כל שני וחמישי, והכי עדיף טפי. ואע״ג דכי חשבת כל שני וחמישי שבששים יום מתחילת יום שני של הכרזה ראשונה לא משכחת להו אלא תמני סרי יומי, מכל מקום הכי עדיף, כיון דמשכא מלתא טובא ידעי ושמעי:

ושום ההקדש. המקדיש שדה מקנה, שהיא נפדית בדמים כמו שהיא שוה:

בבוקר ובערב. בשעת הוצאת פועלים ובשעת הכנסת פועלים. דאי איכא דבעי למזבן אמר להו לפועלים בשעת יציאתן ראו לי שדה פלונית אם היא יפה, ובשעת הכנסת פועלים כששומע ההכרזה נזכר והולך ושואלן. וכשהן מכריזין, אומרים, שדה פלונית שכך וכך סימניה, וכך וכך מצריה, כך היא עושה תבואה וכך שמאוה בית דין. ואם מוכרים אותה לכתובת אשה, אומרים, הלוקח יקח על מנת שיתן המעות לכתובת אשה. ואם מוכרים אותה בשביל בעל חוב, אומרים, על מנת שיתן המעות לבעל חוב. משום דאיכא לוקח דניחא ליה ליקח כדי לפרוע לאשה דנסבא פורתא פורתא, ואיכא דניחא ליה טפי לפרוע לבעל חוב שנוטל זוזים חסרים ושבורים, שאין דרך סוחרים להקפיד בכך. אע״ג דקיימא לן דאין בית דין נזקקים לנכסי יתומים למכרן, והכא תנן שום היתומים וכו׳ דמשמע שבית דין מוכרים נכסי יתומים. הא אמרינן דעל שלשה דברים בלבד בית דין נזקקים למכור בנכסי יתומים, על בעל חוב נכרי שהיה אביהם חייב לו והיתה ריבית אוכלת בהן, ועל כתובת אשה משום דאיכא רווחא ליתומים כשתגבה כתובתה, דכל זמן שלא גבתה כתובתה יש לה מזונות מן היתומים, גבתה כתובתה שוב אין לה מזונות. ועל חוב שהודה אביהן בשעת מיתתו שיש לפלוני אצלו מנה, או שנדוהו בית דין על חוב זה ומת בנדויו, או שלא הגיע עדיין זמן פריעת החוב כשמת, דלא עביד איניש דפרע בגו זמניה. וכשבית דין נזקקים לנכסי יתומים על שלשה דברים הללו, מעמידים להם אפוטרופוס ומוכרים בהכרזה, כדתנן במתניתין. והני מילי בקרקעות. אבל במטלטלין, השתא דקיימא לן מטלטלי דיתמי משתעבדי לבעל חוב, הרי בעל חוב נשבע וגובה חובו מן המטלטלין ואין צריכין הכרזה, שאין מכריזים לא על העבדים ולא על השטרות ולא על המטלטלין:

ידירנה הנאה. על דעת רבים נדר שאין לו התרה, שלא יחזירנה לעולם. דשמא בערמה מגרש לה כדי שתגבה כתובתה מן ההקדש:

קנוניא. ערמה:

ר׳ יהושע אומר אינו צריך. לא פליגי ר׳ אליעזר ור׳ יהושע הכא אם אדם עושה קנוניא על ההקדש אי לא, דבשכיב מרע תרווייהו מודו דבודאי לעולם אינו עושה קנוניא על ההקדש, דאין אדם חוטא ולא לו. ובבריא תרווייהו מודו דעושה קנוניא על ההקדש. כי פליגי, בשאלה, ר׳ אליעזר סבר אין נשאלין על ההקדש, אפילו אומר לו לחכם לא לדעת כן נדרתי והקדש טעות הוא, אפילו הכי אין חכם מתיר נדרו, דסבר ר׳ אליעזר הקדש בטעות הוי הקדש, ולפי שהמקדיש הזה אינו מוצא חכם שיתירנו לכך עושה קנוניא זו. ור׳ יהושע סבר נשאלין על ההקדש, וכי אמר לא לדעת כן נדרתי וטעיתי, מתירין לו, דהקדש שבטעות לא הוי הקדש. הלכך אין צריך לידור הנאה, דאי משום קנוניא עביד, הוה מתשיל על נדריה ולא היה צריך לגרשה. והלכה כר׳ יהושע:

הערב לאשה בכתובתה. ואין לבעל נכסים, וצריך הערב לפרוע כתובתה. לא יפרע הערב הכתובה עד שידירנה הבעל תחילה שלא יוכל להחזיר אותה. דחיישינן שמא דעתו להחזירה ולאכול כתובתה לאחר שתגבה מן הערב. ופסק ההלכה בדין הערב בכתובה מפורש בסוף בבא בתרא: