Mishnayos Eruchin Perek 2 Mishnah 3
Change text layout:
ערכין פרק ב׳ משנה ג׳
No fewer than twenty-one trumpet blasts are sounded daily in the Temple, as each day three blasts were sounded for the opening of the gates in the morning, nine for the daily morning offering, and nine for the daily afternoon offering, totaling twenty-one. And no more than forty-eight are ever sounded on a single day. This would occur on the Friday of Sukkot, when they would sound an additional twelve blasts during the ritual of drawing the water for the water libation; nine for the additional offerings; three to signal the population to cease their work before Shabbat; and three more to mark the beginning of Shabbat. When accompanying their song with instruments, the Levites do not use fewer than two lyres and do not use more than six. When flutes are played, they do not use fewer than two flutes and do not use more than twelve. And there are twelve days during the year when the flute plays before the altar: At the time of the slaughter of the first Paschal offering, on the fourteenth of Nisan; and at the time of the slaughter of the second Paschal offering, on the fourteenth of Iyyar; and on the first festival day of Passover; and on the festival of Shavuot; and on all eight days of the festival of Sukkot. And one would not play with a copper flute; rather, one would play with a flute of reed, because its sound is more pleasant. And one would conclude the music only with a single flute, because it concludes the music nicely.
אֵין פּוֹחֲתִין מֵעֶשְׂרִים וְאַחַת תְּקִיעוֹת בַּמִּקְדָּשׁ וְלֹא מוֹסִיפִין עַל אַרְבָּעִים וּשְׁמֹנֶה. אֵין פּוֹחֲתִין מִשְּׁנֵי נְבָלִין וְלֹא מוֹסִיפִין עַל שִׁשָּׁה. אֵין פּוֹחֲתִין מִשְּׁנֵי חֲלִילִין וְלֹא מוֹסִיפִין עַל שְׁנֵים עָשָׂר. וּבִשְׁנֵים עָשָׂר יוֹם בַּשָּׁנָה הֶחָלִיל מַכֶּה לִפְנֵי הַמִּזְבֵּחַ. בִּשְׁחִיטַת פֶּסַח רִאשׁוֹן, וּבִשְׁחִיטַת פֶּסַח שֵׁנִי, וּבְיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן שֶׁל פֶּסַח, וּבְיוֹם טוֹב שֶׁל עֲצֶרֶת, וּבִשְׁמוֹנַת יְמֵי הֶחָג, וְלֹא הָיָה מַכֶּה בְּאַבּוּב שֶׁל נְחשֶׁת אֶלָּא בְּאַבּוּב שֶׁל קָנֶה, מִפְּנֵי שֶׁקּוֹלוֹ עָרֵב. וְלֹא הָיָה מַחֲלִיק אֶלָּא בְאַבּוּב יְחִידִי, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַחֲלִיק יָפֶה:
Bartenura
אין פוחתין מעשרים ואחת תקיעות במקדש. במסכת סוכה פרק החליל (סוכה דף נ״ג) הן מפורשים. והא דתנן ולא מוסיפין על ארבעים ושמונה, לאו דוקא, דזמנין דמוסיפין עד שבעה וחמשים תקיעות כשחל ערב פסח להיות בשבת, ומשום דלא שכיח כולי האי לא חשיב ליה:
אין פוחתים משני נבלים. לשני לוים:
ולא מוסיפים על ששה. לא אתפרש טעמא:
חלילין. מין כלי זמר שקולו נשמע למרחוק. צלמילי״ש בלע״ז, ובערבי מזמאר״י:
ולא מוסיפין על שנים עשר. כנגד שנים עשר יום בשנה שהחליל מכה בהן לפני המזבח. ולשון מכה נופל בחליל, לפי שהוא עשוי נקבים ומכה באצבעו על הנקבים להנעים הקול:
בשחיטת הפסח. בארבעה עשר בניסן שהיו קורין ההלל בעזרה בשעת שחיטה, כדאמר בפרק תמיד נשחט (פסחים דף ס״ד):
אבוב. הקנה הדק שבראש החליל. ובגמרא מוכח דחליל גופיה קרוי אבוב:
שקולו ערב כשהוא של קנה, יותר משל נחושת. ודוקא חליל שמכה לפני המזבח על הקרבן הוא שדוחה את השבת וכל שכן יום טוב. אבל חליל של בית השואבה לא היה דוחה לא את השבת ולא את יו״ט, כדמוכח בסוכה פרק החליל:
לא היה מחליק אלא באבוב יחידי. כשהיה מגיע לסיים הנעימה היה אחד מן החלילים מאריך לאחר שסיימו האחרים, שזהו, חילוק יפה יותר משאילו, יסיימו שניהם כאחד. וחילוק, היינו סיום השמעת קול הנעימה. ובשעת ההקרבה היה שיר זה, והיו הלוים משוררים בפה את ההלל באותן שנים עשר ימים, והחלילים היו מחללים. אבל בשאר ימים היו מהללים י בצלצל וכנורות. והשיר היה השיר שהיו הלוים אומרים בבית המקדש בראשון היו אומרים לה׳ הארץ ומלואה וכל המזמור, בשני גדול ה׳ ומהלל מאד וגו׳, וכן כולם:
אין פוחתין מעשרים ואחת תקיעות במקדש (see parallel Mishnah with this information in Tractate Sukkah, Chapter 5, Mishnah 5) - in the Tractate Sukkah, Chapter “HeKhalil”/The Flute [53b] they are explained. But it is taught in the Mishnah: “But they do not sound more than forty-eight,” not exactly, for sometimes, they add up until seventy-five blasts of the Shofar when the eve of Passover falls/occurs on Shabbat, and because it is not all that frequent, it is not considered.
אין פוחתין משני נבלים – for two Levites [when they sing over the sacrifice].
ולא מוסיפין על ששה – but the reason is not given.
חלילין – a kind of musical instrument whose sound can be heard from afar, TZALAMILISH in the foreign tongue and MIZMORI in Arabic.
ולא מוסיפין על שנים עשר – corresponding to the twelve days in the year when the flute strikes them (figuratively – it means, “plays”) before the Altar. But the language of "מכה"/strikes – is a play on the word חליל/flute which is made with holes and one strikes the holes with one’s finger to make a pleasing sound.
בשחיטת הפסח – on the fourteenth day of Nisan when they would recite the Hallel (i.e., Psalms 113-118) at the time of the slaughter of the Passover [offering], as is stated in the chapter, “The Daily Offering is slaughtered” (Chapter 5 of Tractate Pesahim) [84b].
אבוב (brass flute) – the thin reed that is at the head/top of the flute, and in the Gemara (Tractate Arakhin 10b) it proves that the flute itself is called an אבוב /thin reed.
שקולו ערב (its sound is sweet) – when it is of a reed, more so than that of copper/bronze. And specifically a flute that one strikes before the Altar on a sacrifice that supersedes the Sabbath, and all the more so, the Festival. But the flute of the ceremony of the drawing of water did not supersede neither the Sabbath nor the Festival, as is proven in [Tractate] Sukkah in the chapter "החליל"/The Flute (see Tractate Sukkah, Chapter 5, Mishnah 1/50a).
לא היה מחליק אלא באבוב יחידי (none but flute solo was used for closing a tune, because it makes a pleasant finale – see Talmud Arakhin 10a) – when he would reach the conclusion of the tune, one of the flutes would lengthen his playing after the others had completed, and this is a pleasant closing more than if both of them would conclude as one (see Talmud Arakhin 10b). And חילוק/closing a tune softly is the conclusion of producing the sound of a melody/tune, and at the time of the offering [of the sacrifice] there was this song, and the Levites would sing with their mouth the Hallel (Psalms 113-118) in those twelve days, and the flutes would be playing. But on the rest of the days, they would praise [God] with cymbals and harps. But the song that the Levites would recite in the Temple on the first day [of the week] (Psalm 24): The earth is the LORD’s and its fullness,” and all of the Psalm, on the second day [of the week] (Psalm 48): “Great is the LORD and highly to be praised,” and similarly all of them (see also Tractate Tamid, Chapter 7, Mishnah 4).