Let's finish Mishnayos in memory of those who were murdered in Israel.
Pledge Mishnayos
Mishnah.org Logo

Mishnayos Temurah Perek 1 Mishnah 1

תמורה פרק א׳ משנה א׳


Everyone substitutes a non-sacred animal for a consecrated animal, both men and women. That is not to say that it is permitted for a person to effect substitution; rather, it means that if one substituted a non-sacred animal for a consecrated animal, the substitution takes effect, and the non-sacred animal becomes consecrated, and the consecrated animal remains sacred. And the one who substituted the non-sacred animal incurs the forty [sofeg et ha’arba’im] lashes. The priests substitute for their own offerings and Israelites substitute for their own offerings. The priests substitute neither for a sin offering, nor for a guilt offering, nor for a firstborn offering that they received from an Israelite, as those animals are not their property, and one does not substitute an animal that is not his. Rabbi Yoḥanan ben Nuri said: For what reason can priests not substitute for a firstborn offering that they received from an Israelite? Does it not belong to them? Rabbi Akiva said to him: A sin offering and a guilt offering are a gift to the priest, and the firstborn offering is likewise a gift to the priest. Just as in the cases of a sin offering and a guilt offering, priests that receive one of them from an Israelite cannot substitute for it, so too with regard to a firstborn offering, priests that receive it from an Israelite cannot substitute for it. Rabbi Yoḥanan ben Nuri said: What is this comparison for him? If a priest does not substitute for a sin offering and a guilt offering, which priests do not acquire during the animals’ lifetimes, will you say the same with regard to a firstborn, which priests do acquire during the animal’s lifetime? Rabbi Akiva said to him: But isn’t it already stated: “Then both it and its substitute shall be sacred” (Leviticus 27:10), which juxtaposes the consecration of the consecrated animal with that of its non-sacred substitute? Where is the consecrated animal imbued with sanctity? It is in the house of the owner. So too, the substitute animal is consecrated in the house of the owner. Therefore, the priest cannot substitute for the firstborn that he received because he is not the owner that initially consecrated it. It is written: “He shall neither exchange it, nor substitute it, good for bad, or bad for good; and if he substitutes an animal for an animal, then both it and its substitute shall be sacred” (Leviticus 27:10). The mishna enumerates the consecrated and non-sacred animals this verse applies to.

הַכֹּל מְמִירִים, אֶחָד אֲנָשִׁים וְאֶחָד נָשִׁים. לֹא שֶׁאָדָם רַשַּׁאי לְהָמִיר, אֶלָּא, שֶׁאִם הֵמִיר, מוּמָר, וְסוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים. הַכֹּהֲנִים מְמִירִים אֶת שֶׁלָּהֶם, וְיִשְׂרָאֵל מְמִירִים אֶת שֶׁלָּהֶם. אֵין הַכֹּהֲנִים מְמִירִים לֹא בְחַטָּאת וְלֹא בְאָשָׁם וְלֹא בִבְכוֹר. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי, וְכִי מִפְּנֵי מָה אֵין מְמִירִים בִּבְכוֹר. אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא, חַטָּאת וְאָשָׁם מַתָּנָה לַכֹּהֵן, וְהַבְּכוֹר מַתָּנָה לַכֹּהֵן. מַה חַטָּאת וְאָשָׁם אֵין מְמִירִים בּוֹ, אַף הַבְּכוֹר לֹא יְמִירֶנּוּ בוֹ. אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי, מַה לִּי אֵינוֹ מֵמִיר בְּחַטָּאת וּבְאָשָׁם, שֶׁאֵין זָכִין בָּהֶן בְּחַיֵּיהֶם. תֹּאמַר בִּבְכוֹר, שֶׁזָּכִין בּוֹ בְחַיָּיו. אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא, וַהֲלֹא כְבָר נֶאֱמַר, וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קֹּדֶשׁ (ויקרא כז), הֵיכָן קְדֻשָּׁה חָלָה עָלָיו, בְּבֵית הַבְּעָלִים, אַף תְּמוּרָה בְּבֵית הַבְּעָלִים:


הכל ממירין – All persons can cause the seizure of the substitute in holiness together with the original by exchanging a consecrated animal, that seizes the holiness of the exchange of an unconsecrated animal, if he said, “this is place of that one of something consecrated,” whether by the mouth of men or by the mouth of women, as for example, if woman exchanged/substituted it, it seizes the sanctity of exchange by her mouth. And the word "והכל" /”All” that is taught here includes someone who inherits that if he substituted/exchanged a sacrifice that someone bequeathed to him during his lifetime, his substitution is a substitution.

לא שאדם רשאי להמיר – because it is written (Leviticus 27:10): “[One may not exchange] or substitute another for it.”

מומר – holiness was seized upon it and both of them (i.e., the formerly designated animal that was consecrated and the formerly unconsecrated animal that has just been substituted) are holy.

וסופג את הארבעים – he is flogged [for transgressing] the negative commandment (Leviticus 27:10): “or substitute another for it,” and even though it is a negative commandment/prohibition that does not involve an action/לאו שאין בו מעשה. For we hold that any negative commandment/prohibition that does not involve an action we don’t flog that person except for false conspiring witnesses and [someone who] substitutes an animal for another or someone who curses another (or himself) using the name of God. But if you should say that this is a prohibition that after its violation is transformed into a positive commandment [לאו הניתק לעשה](unless there is no possibility of fulfilling this positive commandment), as it is written (Leviticus 27:33): “[If he does make substitution for it,’ then it and its substitute shall both be holy,” but we don’t flog a person or a prohibition that after its violation is transformed into a positive commandment. One can say, that it is different here, as the negative commandment includes more than the positive commandment within it, for everyone who says the word/speaks is whipped, but not every person who says the word does a substitution, for partners and the community do not do substitutions, for since the positive commandment is not equivalent to the negative commandment, it is not called a prohibition that after its violation is transformed into a positive commandment.

הכהנים ממרימין את שלן – sacrifices that the Kohen set aside to offer for himself, but if he Kohen substituted for it, it causes the seizure of the substitute/exchange of the animal [to be holy].

לא בחטאת ולא באשם – that the Israelite gave him that he sacrifice/offer for him, but if the Kohen substituted another, he doesn’t do that substitution on his own, for he has no portion in it, but rather from the time of the offering of those sacrifices on the altar and onwards, he (i.e., the Kohen) is worthy of the flesh [of the animal], but a person does not cause the seizure of something which is not his (Tractate Temurah 9a).

ולא בבכור – that an Israelite gave him.

וכי מפני מה אין הכהנין ממירים בבכור – for doesn’t all of it belong to the Kohen and while it is alive, we give it to him, and the Israelite cannot gain atonement through it.

מה חטאת ואשם אין ממירין – because it is clearly obvious to us that he Kohanim do not take possession of them other than from offering up of the portions of the sacrifices offered on the altar and beyond.

מה לי אינו ממיר בחטאת ואשם – that is to say, it is the law that the Kohanim do not make a substitution with the sin-offering and the guilt-offering, etc.

והיה הוא ותמורתו – there is an analogy between substitution to something consecrated itself.

היכן קדושה חלה – on that which is dedicated to the Temple, in the house of the owners.

אף תמורה – does not take effect other than in the house of the owners, but in the home of the Kohen it does not take effect completely, therefore, a Kohen cannot substitute for a firstling. But an Israelites, if he made a substitution for it, it is seized in holiness, for it was in domain that sanctification occurs with the firstling. And the Halakha is according to Rabbi Akiva.

הכל ממירין. הכל מתפיסין בקדושת תמורה, שתופסת קדושת תמורה בבהמת חולין, אם אמר זו תחת זו של הקדש. בין על פי אנשים בין על פי נשים, כגון אם המירה אשה תופסת קדושת תמורה על פיה. והכל דתנינן הכא, לאתויי יורש שאם המיר בקרבן שהפריש מורישו בחייו, תמורתו תמורה:

לא שאדם רשאי להמיר דהא כתיב לא ימיר:

מומר. נתפסת עליה קדושה ושתיהן קדושות:

וסופג את הארבעים. לוקה על לאו דלא ימיר, ואע״ג דלאו שאין בו מעשה הוא. דקיי״ל כל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומימר ומקלל את חברו בשם: ואם תאמר, לאו הניתק לעשה הוא, דכתיב והיה הוא ותמורתו יהיה קודש, ואין לוקין על לאו הניתק לעשה. יש לומר, דשאני הכא שהלאו כולל יותר מן העשה שבו, שכל מימר לוקה ואין כל מימר עושה תמורה, שהרי שותפים וצבור אין עושין תמורה, וכיון דאין העשה שוה ללאו לא מקרי לאו הניתק לעשה:

הכהנים ממירין את שלהן. קרבנות שהפריש הכהן להקריב לעצמו, אם המיר בו הכהן מתפיס בתמורה:

לא בחטאת ולא באשם. שנתן לו ישראל שיקריב לו, אם המיר בו הכהן אין עושה תמורה על ידו, דהא אין לו חלק בו, אלא משעת הקטרת אימורין ואילך זוכה בבשר, ואין אדם מתפיס בדבר שאינו שלו:

ולא בבכור. שנתן לו ישראל:

וכי מפני מה אין הכהנין ממירים בבכור. והלא כולו של כהן הוא ומחיים נותנים לו ואין ישראל מתכפר בו:

מה חטאת ואשם אין ממירין. דהא ודאי פשיטא לן דאין הכהנים זוכים בהן אלא מהקטרת אימורין ואילך:

מה לי אינו ממיר בחטאת ואשם. כלומר, דין הוא שאין כהנים ממירין בחטאת ואשם כו׳:

והיה הוא ותמורתו. מקיש תמורה להקדש עצמו:

היכן קדושה חלה. על ההקדש, בבית בעלים:

אף תמורה. לא תחול אלא בבית בעלים, אבל בבית כהן לא חיילא לגמרי, הלכך אין כהן ממיר בבכור. אבל ישראל אם המיר בו, נתפס בקדושה, שהרי ברשותו חלה הקדושה על הבכור. והלכה כר׳ עקיבא: