Mishnah.org Logo
Perek 4

Mishnayos Shevuos Perek 4 Mishnah 3

שבועות פרק ד׳ משנה ג׳

3
Liability to bring a sliding-scale offering for taking a false oath of testimony, how so? In a case where the plaintiff said to two individuals: Come and testify on my behalf, and they replied: On our oath we do not know any testimony on your behalf, i.e., we do not have any knowledge of the matter you speak of, or in a case where they said to him: We do not know any testimony on your behalf, and he said to them: I administer an oath to you, and they said: Amen; if it was determined that they lied, these two witnesses are liable. If he administered an oath to them five times outside the court, and they came to court and admitted that they had knowledge of the incident in question and testified, they are exempt. But if they denied knowledge of the incident in court as well, they are liable for each and every one of the oaths administered to them outside the court. If he administered an oath to them five times before the court, and they denied knowledge of the incident, they are liable for taking only one false oath. Rabbi Shimon said: What is the reason for this ruling? Since once they denied that they had any knowledge of the incident they can no longer retract that denial and admit that they have knowledge of the matter. Therefore, there was only one oath of testimony, and there is no liability for the remaining oaths.
שְׁבוּעַת הָעֵדוּת כֵּיצַד. אָמַר לִשְׁנַיִם בֹּאוּ וַהֲעִידוּנִי. שְׁבוּעָה שֶׁאֵין אָנוּ יוֹדְעִין לְךָ עֵדוּת, אוֹ שֶׁאָמְרוּ לוֹ אֵין אָנוּ יוֹדְעִין לְךָ עֵדוּת, מַשְׁבִּיעַ אֲנִי עֲלֵיכֶם וְאָמְרוּ אָמֵן, הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּבִין. הִשְׁבִּיעַ עֲלֵיהֶן חֲמִשָּׁה פְעָמִים חוּץ לְבֵית דִּין וּבָאוּ לְבֵית דִּין וְהוֹדוּ, פְּטוּרִים. כָּפְרוּ, חַיָּבִים עַל כָּל אַחַת וְאֶחָת. הִשְׁבִּיעַ עֲלֵיהֶן חֲמִשָּׁה פְעָמִים בִּפְנֵי בֵית דִּין וְכָפְרוּ, אֵינָן חַיָּבִין אֶלָּא אַחַת. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, מַה טַּעַם, הוֹאִיל וְאֵינָם יְכוֹלִין לַחֲזֹר וּלְהוֹדוֹת:
ג׳

ובאו לבית דין והודו פטורים – and even if they denied [that they had testimony about so-and-so] outside of the Jewish court on each oath for no denial outside the Jewish court is considered denial.

כפרו בב"ד חייבין על כל אחת ואחת – as the Biblical verse states (Leviticus 5:5): “When he realizes his guilt in any of these matters,[he shall confess that wherein he has sinned],” to be liable for each and every one.

מה טעם – that they are not liable other than for one [sacrifice] even if they were silent and denied [their knowing anything] at the end, and we don’t say that a denial exists for all of them to make them liable for each and every one (i.e., testimony).

הואיל – but whereas if they denied in the Jewish court the first time, they would not be able to retract and confess, for they already stated that they don’t know any testimony about him, and furthermore, they do not retract and state [testimony]; therefore, even though that they didn’t deny [knowing anything about so-and-so] until the end, all of the oaths were abrogated, except for the first one. For he fact that they were silent initially is denial, they are not worthy to be made to take an oath and if it is not denial, they are sworn in as standing witnesses. And what is an oath upon an oath? By force, when it is written (in Leviticus 5:5): “in any of these matters” – to be liable for each and every one, referring to an oath taken outside the Jewish court and they denied it in the Jewish court as it is written [in Scripture] that he would administer an oath to them when they would come to the Jewish court and they would testify and they would not leave in idleness, and it is appropriate for them to divide if they denied there at first, it would be appropriate to retract and to administer to them an oath.

ובאו לב״ד והודו פטורים. ואפילו כפרו חוץ לבית דין על כל שבועה. שאין כפירה חוץ לב״ד חשובה כפירה:

כפרו בב״ד חייבין על כל אחת ואחת. דאמר קרא (ויקרא ה׳:ה׳) והיה כי יאשם לאחת מאלה, לחייב על כל אחת ואחת:

מה טעם. אין חייבים אלא אחת אפילו שתקו וכפרו לבסוף, ולא אמרינן כפירה קיימא אכולהו לחייבם על כל אחת ואחת:

הואיל. ואילו כפרו בב״ד בפעם ראשונה שוב לא היו יכולין לחזור ולהודות, שכבר הגידו שאינם יודעים לו שום עדות ושוב אין חוזרים ומגידים. הלכך אע״ג דלא כפרו אלא לבסוף, כל השבועות היו לבטלה חוץ מן הראשונה. דאם מה ששתקו בראשונה כפירה היא, שוב אינם ראויים להשביען, ואם אינה כפירה הרי מושבעין ועומדין, ומה זו שבועה על שבועה. על כרחך כי כתיב לאחת לחייב על כל אחת ואחת, אשבועת חוץ לבית דין וכפרו בב״ד כתיב, דשבועות חוץ לבית דין שהיה משביען שיבואו לבית דין ויעידו לא יצאו לבטלה, וראויות לחלק שאם כפרו שם בראשונה היה ראוי לחזור ולהשביען: