Mishnayos Nedarim Perek 2 Mishnah 2
Change text layout:
נדרים פרק ב׳ משנה ב׳
As taught earlier (10a), one of the primary methods of taking a vow is by invoking an offering. The mishna provides several examples where invoking the term korban is not effective. If one says: An offering [korban] that I will not eat of yours, or: This offering [ha korban] that I will eat of yours, or: That which I will not eat of yours is not an offering [la korban], the food is permitted. If one says: An oath that I will not eat of yours, or: This is an oath that I will eat of yours [she’okhal lekha], or: Not an oath that I will not eat of yours, the food is forbidden. This rule, that oaths can render actions, which do not have actual substance, either prohibited or obligatory, is a stringency of oaths vis-à-vis vows, which do not take effect with regard to matters that do not have actual substance. And there is also a stringency of vows vis-à-vis oaths. How so? With regard to one who said: Making a sukka is konam for me, or: Taking a lulav is konam for me, or: Donning phylacteries is konam for me, in the case of vows, the items are rendered forbidden, and he may not perform the mitzva until the vow is dissolved. However, in the case of similar oaths, these items are permitted, as one cannot take an oath to transgress the mitzvot.
קָרְבָּן לֹא אֹכַל לָךְ, קָרְבָּן שֶׁאֹכַל לָךְ, לֹא קָרְבָּן לֹא אֹכַל לָךְ, מֻתָּר. שְׁבוּעָה לֹא אֹכַל לָךְ, שְׁבוּעָה שֶׁאֹכַל לָךְ, לֹא שְׁבוּעָה לֹא אֹכַל לָךְ, אָסוּר. זֶה חֹמֶר בַּשְּׁבוּעוֹת מִבַּנְּדָרִים. וְחֹמֶר בַּנְּדָרִים מִבַּשְּׁבוּעוֹת, כֵּיצַד, אָמַר, קוֹנָם סֻכָּה שֶׁאֲנִי עוֹשֶׂה, לוּלָב שֶׁאֲנִי נוֹטֵל, תְּפִלִּין שֶׁאֲנִי מֵנִיחַ, בַּנְּדָרִים אָסוּר, בַּשְּׁבוּעוֹת מֻתָּר, שֶׁאֵין נִשְׁבָּעִין לַעֲבֹר עַל הַמִּצְוֹת:
Bartenura
קרבן לא אוכל לך כו׳ מותר, דהוי כנשבע בקרבן ונעשה כאומר בחיי הקרבן אם אוכל לך שום דבר:
שבועה שלא אוכל לך. ולא אמרינן בחיי שבועה קאמר כדאמרינן בקרבן, דשבועה לית בה מששא ולא שייך לומר בה בחיי שבועה:
שבועה שאוכל לך. זמנין דשבועה שאוכל לך דלא אכילנא משמע, כגון שהיה חבירו מסרב בו לאכול ואמר לא אכילנא לא אכילנא ושוב אמר שבועה שאוכל לך, דלא אכילנא משמע, והכי קאמר בשבועה יהא עלי אי אכילנא לך:
זה חומר בשבועות. לא מצינן לאוקמה אשבועה שלא אוכל לך וכו׳, דמדקתני זה חומר משמע דנדר הוי אלא דאינו חמור כשבועה, וגבי קרבן לא אוכל לך תנן מותר דלא הוי נדר כלל. משום הכי צריך לאוקמה אדלעיל דתנינא קונם שאיני ישן שאיני מדבר הרי זה בבל יחל, ואוקימנא מדרבנן, דמדאורייתא אין הנדר חל אלא על דבר שיש בו ממש, וזה חומר בשבועות מבנדרים, ששבועה חלה אפילו על דבר שאין בו ממש:
תפילין שאני מניח. משום דאסר חפצא עליה, ואינו נראה כנודר לבטל את המצוה שהרי לא קיבל על עצמו, אלא אסר החפץ עליו, ואם יקיים המצוה הויא מצוה הבאה בעבירה ודמי למי שחייב לאכול מצה בלילי פסח ולא מצא אלא מצה של טבל או של הקדש, שאסור לאכלה. אבל כל לשון שבועה הוא אוסר את עצמו מלעשות הדבר, וכיון שהוא מחוייב לעשות המצוה לאו כל כמיניה להפקיע עצמו מחיוב המצוה. ואם אמר הרי עלי קרבן אם אניח תפילין, חל הנדר וחייב להביא קרבן אם הניח תפילין:
קרבן לא אכל לך כו' (KORBAN,I shall not eat with you) – he is permitted (i.e., he is not bound), for this would be like he took an oath with a KORBAN that he would become like he says: “by my Life, a KORBAN if I eat with anything with you.”
שבועה שלא אוכל לך – and we don’t say, “by my life with an oath it is said,” as we say with a KORBAN, for an oath has no substance and it doesn’t belong to say with it, “by my life with an oath.”
שבועה שאוכל לך – sometimes, “the taking of an oath that I shall eat with you” is not that I will actually eat, as, for example, that his fellow would refuse him to him and he says, “I will not eat, I will not eat,” and thereafter he says, “by an oath I will eat with y,” that he will not actually eat,” and this is what he said, “with an oath that will be upon me, if I eat with you.”
זה חומר בשבועות – we are not able to maintain an oath that I shall not eat with you, for since it teaches that this is more stringent, it implies that it is a vow, but it is not more stringent like an an oath, and regarding “Korban, I will not eat with you,” it is taught in the Mishnah that he is not bound, and that it is not a vow at all. Because of this, one needs to establish it on what is taught above (Chapter 2, Mishnah 1): “KONAM that I shall not sleep,” “that I won’t speak,” for behold, this [applies] to (Numbers 30:3): “he shall not break his pledge.” But we establish from the Rabbis that according to the Torah, the vow has not effect other than on something which has substance, and this is the stringency regarding oaths from that of vows, that an oath takes effect even on something that has no substance.
תפילין שאני מניח – because he forbid a sacred object held in hand at the delivery of an oath that is upon him, and it doesn’t appear like taking a vow to void the Mitzvah, for behold, he didn’t accepted it upon himself, but rather, prohibited the sacred object upon him, but he would fulfill the Mitzvah it would a Mitzvah that comes to be fulfilled by means of a transgression and it would be similar to someone who is required to eat Mitzvah on the nights of Passover but only found Matzah of eatables forbidden pending the separation of sacred gifts or something dedicated to the Temple, which is forbidden to consumel. But all languages of oath that he forbids upon himself from doing something, for since he is liable to perform the Mitzvah, it is not within his powers to release himself from the obligation of the commandment. But if he said, “a KORBAN is upon me if I put on Tefillin, the vow takes affect and he is liable to bring a sacrifice if he put on Tefillin.