Mishnah.org Logo
Perek 3

Mishnayos Meilah Perek 3 Mishnah 7

מעילה פרק ג׳ משנה ז׳

7
With regard to the roots of the non-sacred tree of an ordinary person that enter into consecrated land, and the roots of a consecrated tree that enter into the non-sacred land of an ordinary person, one may not derive benefit from them ab initio, but if he derived benefit from them he is not liable for their misuse. With regard to water of a spring that flows in a non-sacred field but which emerges from that field and flows into a consecrated field, when it is in the consecrated field one may not derive benefit from it ab initio, but if one derived benefit from it he is not liable for its misuse. Once the spring emerges outside the consecrated field one may derive benefit from the water. With regard to the water that was drawn from the Siloam pool into the golden jug, which was not consecrated as a service vessel, to bring it to the altar for libation on the festival of Sukkot, one may not derive benefit from the water ab initio, as it was drawn for use in the Temple service. But if one derived benefit from it he is not liable for its misuse, since it was not consecrated in a service vessel. Once one places the water from the jug for libation into the flask, which is a service vessel, the water is consecrated and he is liable for misusing the water. With regard to the willow branches that are placed on the sides of the altar on the festival of Sukkot, before their placement one may not derive benefit from them ab initio, but if he derived benefit from them he is not liable for their misuse. After their placement their mitzva has been fulfilled, and therefore at that time one may derive benefit from the willow branches ab initio. Rabbi Elazar, son of Rabbi Tzadok, says: The elders were accustomed to derive benefit from the willow branches even before their placement on the sides of the altar, by cutting small branches for use in their lulav, in fulfillment of the mitzva of the four species.
שָׁרְשֵׁי אִילָן שֶׁל הֶדְיוֹט בָּאִין בְּשֶׁל הֶקְדֵּשׁ וְשֶׁל הֶקְדֵּשׁ בָּאִין בְּשֶׁל הֶדְיוֹט, לֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין. הַמַּעְיָן שֶׁהוּא יוֹצֵא מִתּוֹךְ שְׂדֵה הֶקְדֵּשׁ, לֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין. יָצָא חוּץ לַשָּׂדֶה, נֶהֱנִין מִמֶּנּוּ. הַמַּיִם שֶׁבְּכַד שֶׁל זָהָב, לֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין. נִתְּנוּ בִצְלוֹחִית, מוֹעֲלִין בָּהֶם. עֲרָבָה, לֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר, נוֹתְנִין הָיוּ מִמֶּנָּה זְקֵנִים בְּלוּלְבֵיהֶם:
ז׳

שרשי אילן של הדיוט באין בשל הקדש (the roots of a privately owned tree that come into consecrated ground) – they do not benefit nor do the laws of sacrilege apply, for we follow after the tree, and this refers to the tree of a private person. But these words, when there is nothing between the tree of a private person and the sanctified property other than sixteen cubits or less. But if there is between them more than sixteen cubits, the laws of sacrilege apply with the roots that are growing in the sanctified field, for it no longer follows after the tree.

ושל הקדש באין בשל הדיוט לא נהנין ולא מועלין – (see the Talmud, Tractate Bava Batra 26b) as for example that there is between a consecrated tree and the ground of a private person more than sixteen cubits, that the roots that are growing are of the private person and they don’t follow after the consecrated tee since they are distanced from it by so much, therefore, the laws of sacrilege do not apply, But if there isn’t between them sixteen cubits or less, the laws of sacrilege apply.

מעין שהוא יוצא מתוך שדה הקדש – My Rabbis/Teachers explained for me, as for example, that a well that is unconsecrated flows/gushes forth in a privately owned field, but it continues and goes out and passes through a consecrated field. We don’t derive benefit from it within the consecrated field. But the laws of sacrilege do not apply, because it is through a private [field] that it gushes forth.

יצאו – the water that is in this well that flows/gushes forth from the field of a private individual and passes in a consecrated field and leaves from the consecrated field, we derive benefit from it ab initio.

המים שבכד של זהב – this is concerning the libation of water in the seven days of the Festival [of Sukkot] as is taught in the Mishnah (in Tractate Sukkah, Chapter 4, Mishnah 10): “As the rite concerning it [is performed] on a weekday, so the rite concerning it [is performed] on the Sabbath. But on the Eve of the Sabbath one would fill with water from the Shiloah a gold jug which was not sanctified [and he would leave it in a chamber (in the Temple)],” but from those waters, they would not derive benefit nor would the laws of religious sacrilege be applicable, for they were not sanctified for the water libation for religious sacrilege until they were placed in a golden flask, which is a sanctified utensil.

ערבה – that they would lean them upright near the altar (literally, at the sides of the altar), as it is taught in the Mishnah in the Chapter “The Lulav and the Willow” (Chapter 4, Mishnah 5).

נותנים היו ממנו בלולב – at the outside before they would lean it. For even though they did not gather it other than in order to lean it on the altar.

שרשי אילן של הדיוט באין בשל הקדש. לא נהנים ולא מועלים, דבתר אילן אזלינן ואילן בשל הדיוט קאי. והני מילי, כשאין בין אילן של הדיוט לקרקע של הקדש אלא שש עשרה אמה או פחות. אבל אם יש ביניהן ייתר משש עשרה אמה, מועלין בשרשים הגדלים בשדה הקדש, דלא גרירי תו בתר אילן:

ושל הקדש באין בשל הדיוט לא נהנין ולא מועלין. כגון שיש בין אילן של הקדש לקרקע של הדיוט יותר משש עשרה אמה, דשרשים הגדילים בשל הדיוט לא גרירי בתר אילן של הקדש הואיל ורחוקים ממנו כל כך, הלכך לא מועלין. אבל אם אין ביניהן אלא שש עשרה אמה או פחות, מועלים בהן:

מעין שהוא יוצא מתוך שדה הקדש. רבותי פירשוה לי, כגון דמעין של חולין הוא ונובע בשדה של הדיוט, אלא שנמשך ויוצא ועובר בתוך שדה של הקדש. לא נהנים ממנו בתוך שדה של הקדש. ולא מועלים, דמשל הדיוט הוא נובע:

יצאו. המים שבמעין זה שנובע משדה של הדיוט ועובר בשדה של הקדש יצא משדה של הקדש, נהנים ממנו לכתחילה:

המים שבכד של זהב. גבי ניסוך המים בשבעת ימי החג תנן כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת אלא שהיה ממלא מערב שבת חבית של זהב שאינה מקודשת מן השילוח, ובאותן מים לא נהנים ולא מועלין, דלא איקדשו לניסוך המים למעילה עד שינתנו לצלוחית של זהב דהיינו כלי מקודש:

ערבה. שהיו זוקפים אותה אצל המזבח, כדתנן בפרק לולב וערבה [משנה ה׳]:

נותנים היו ממנו בלולב. בתחילה קודם שזקפוה. ואע״פ שלא לקטוה אלא כדי לזקפה על גבי מזבח: