Mishnayos Kesuvos Perek 10 Mishnah 4
Change text layout:
כתובות פרק י׳ משנה ד׳
In the case of one who was married to three women and died and the marriage contract of this wife was for one hundred dinars and the marriage contract of this second wife was for two hundred dinars, and the marriage contract of this third wife was for three hundred, and all three contracts were issued on the same date so that none of the wives has precedence over any of the others, and the total value of the estate is only one hundred dinars, the wives divide the estate equally. If there were two hundred dinars in the estate, the one whose marriage contract was for one hundred dinars takes fifty dinars, while those whose contracts were for two hundred and three hundred dinars take three dinars of gold each, which are the equivalent of seventy-five silver dinars. If there were three hundred dinars in the estate, the one whose marriage contract was for one hundred dinars takes fifty dinars, the one whose contract was for two hundred dinars takes one hundred dinars, and the one whose contract was for three hundred dinars takes six dinars of gold, the equivalent of one hundred and fifty silver dinars. Similarly, three individuals who deposited money into a purse, i.e., invested different amounts of money into a joint business venture: If they incurred a loss or earned a profit, and now choose to dissolve the partnership, they divide the assets in this manner, i.e., based upon the amount that each of them initially invested in the partnership.
מִי שֶׁהָיָה נָשׂוּי שָׁלשׁ נָשִׁים וּמֵת, כְּתֻבָּתָהּ שֶׁל זוֹ מָנֶה וְשֶׁל זוֹ מָאתַיִם וְשֶׁל זוֹ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְאֵין שָׁם אֶלָּא מָנֶה, חוֹלְקוֹת בְּשָׁוֶה. הָיוּ שָׁם מָאתַיִם, שֶׁל מָנֶה נוֹטֶלֶת חֲמִשִּׁים, שֶׁל מָאתַיִם וְשֶׁל שְׁלֹשׁ מֵאוֹת, שְׁלֹשָׁה שְׁלֹשָׁה שֶׁל זָהָב. הָיוּ שָׁם שְׁלֹשׁ מֵאוֹת, שֶׁל מָנֶה נוֹטֶלֶת חֲמִשִּׁים, וְשֶׁל מָאתַיִם, מָנֶה, וְשֶׁל שְׁלֹשׁ מֵאוֹת, שִׁשָּׁה שֶׁל זָהָב. וְכֵן שְׁלֹשָׁה שֶׁהִטִּילוּ לְכִיס, פִּחֲתוּ אוֹ הוֹתִירוּ, כָּךְ הֵן חוֹלְקִין:
Bartenura
של זו מנה ושל זו מאתים כו׳ ושלשתן נחתמו ביום אחד. דאי בתלתא יומי, הקודמת בשטר קודמת בגיבוי. או שלא הניח אלא מטלטלין, שאין דין קדימה במטלטלין:
חולקות בשוה. שהרי כח שלשתן שוה בשעבוד מנה דבכולהו איכא מנה:
היו שם מאתים. אין לבעלת מנה שעבוד אלא במנה, אבל במנה שני אין שעבוד לשטר של בעלת מנה:
של מנה נוטלת חמשים. בגמרא פריך, שלישית מנה היה ראוי שתטול והיאך נוטלת חמשים שהוא חצי מנה. ומשני, דמתניתין איירי דאמרה לה בעלת מאתים לבעלת מנה, דין ודברים אין לי עמך במנה המשועבד לך ולא יתמעט חלקך בשבילי, הלכך היא ובעלת שלש מאות חולקות אותו. ומפני שלא נתנה בעלת המאתים לבעלת המנה חלקה במתנה אלא אמרה לה שלא תריב עמה ובשבילה לא יתמעט חלקה, לאחר שלקחה בעלת המנה חמשים נשאר זכות בעלת המאתים שוה עם זכות בעלת השלש מאות במנה וחצי הנשאר, וכל אחת מהן נוטלת ג׳ דינרי זהב שהן שבעים וחמישה דינרים של כסף שכל דינר זהב הוא עשרים וחמשה דינרים של כסף:
היו שם שלש מאות. מנה ראשון משועבד לכולם, והשני לבעלת מאתים ולבעלת שלש מאות, והשלישי לבעלת שלש מאות בלבד:
של מנה נוטלת חמשים ושל מאתים מנה. כגון דאמרה להו בעלת שלש מאות לבעלת מנה ולבעלת מאתים, דין ודברים אין לי עמכם במנה, הלכך מנה הראשון חולקות בעלת מאתים ובעלת מנה, נמצאת בעלת מנה נוטלת חמשים, ומנה השני חולקות בעלת מאתים ובעלת שלש מאות, נמצאת בעלת מאתים נוטלת מנה, חמשים שחלקה מהמנה הראשון עם בעלת המנה, וחמשים מהמנה השני שחלקה עם בעלת השלש מאות. והמנה השלישי נוטלת כולו בעלת השלש מאות, נמצאת נוטלת ששה דינרי זהב שהם מנה ומחצה, המנה השלישי כולו שנשאר לה וחצי המנה שחלקה עם בעלת המאתים. ובגמרא מסיק דמתניתין רבי נתן היא ואינה הלכה, דאמר רבי אין אני רואה דבריו של רבי נתן בזה, אלא חולקות בשוה, דהואיל וכל נכסיו אחראין לכתובה כל שלשת המנים משועבדים לבעלת המנה כשאר חברותיה, עד שתגבה כל כתובתה, הלכך חולקות בשוה, וכך נוטלת בעלת המנה כמו בעלת המאתים ושלש מאות. אבל בשלשה שהטילו מעות לכיס זה מנה וזה מאתים וזה שלש מאות דהתם שבח שהשביחו מעותיהן קא שקלי, דינא הוא שכל אחד יטול לפי מעותיו. ודוקא כשהשביחו מחמת המעות עצמן כגון שנשתנה המטבע או הוסיפו עליו או פחתו אז חולקים השבח וההפסד לפי הממון. אבל אם קנו סחורה מן המעות שהטילו לכיס והרויחו בסחורה או הפסידו, אין מחלקים הריוח וההפסד אלא לפי מספר השותפין ולא לפי הממון, וכך נוטל בהפסד ובשבח מי שנותן בכיס מעות מועטים כמו אותו שנתן מעות מרובים אם לא התנו תחלה שיחלקו לפי ממון. וכן דנים בכל בתי דינים:
של זו מנה ושל זו מאתים כו' – and the [Ketubot of the] three of them were signed on one day, for if it were on three [separate] days, the earliest one with a document comes first in collection, or if he didn’t leave anything other than movable possessions, for there is no law of precedence in movable possessions.
חולקות בשוה – for the power of them three of them similar with the hypothecary obligation of the Maneh and for all of them there is a Maneh.
היו שם מאתים – there isn’t for the person who has hypothecary obligation for a Maneh other than a Maneh, but the second Maneh there is no hypothecary obligation for a document of the owner of the Maneh.
של מנה נוטלת חמשיםי – In the Gemara (Talmud Ketubot 93a), the question is raised that one-third of a Maneh was appropriate to be taken, and how does she take “fifty” which is one-half of a Maneh and it answers that the our Mishnah is speaking about when the owner of the two hundred said to the owner of the Maneh: I have no claim and I don’t have anything to do with the Maneh that is subjugated to you, and your portion will not be reduced on my account; therefore, she and the owner of the three hundred divide it, and because the portion of owner of the two hundred was not given to the owner of the portion of the Maneh as a gift, but rather she said to her that she would not quarrel with her, and because of her, her portion would not be reduced after the owner of the Maneh took fifty, there remained the merit of the owner of the “two hundred” as equal with the merit of the owner of the “three hundred,” and each of them take three golden Denarim, which are seventy five silver Denarim as every golden Denare is twenty-five silver Denarim.
היו שם שלש מאות – the first Maneh is subjugated to everyone and the second is to the owner of the “two hundred” and to the owner of the “three hundred,” and the third to the owner of the “three hundred” alone.
של מנה נוטלת חמשים ושל מאתים מנה – such as the example where the owner of three hundred said to the owner of the Maneh and to the owner of the “two hundred”: “I have no claim against you with the Maneh.” Therefore, the first Maneh the owner of the “two hundred” and the owner of the Maneh divide; it is found that the owner of the Maneh takes “fifty” and the second Maneh, the owners of the “two hundred” and the “three hundred”; it is found that the owner of “two hundred” takes a Maneh – fifty that was divided from the first Mnaeh with the owner of the Maneh and fifty from the second Maneh that she divided with the owner of the “three-hundred,” and third Maneh – the owner of the “three hundred” takes it all; it is found that she takes six golden Denars which a Maneh and one-half of the entire third Maneh that remains to her and one-half of the Maneh that she divided with the owner of the “two hundred.” And in the Gemara (Talmud Ketubot 93a) reaches the conclusion that our Mishnah is [according to] Rabbi Natan and is not the Halakha, for Rabbi [Yehuda HaNasi] sai: I do not approve (literally, “see”) of Rabbi Natan’s views in these cases for [the three wives] take equal shares, for since all of his landed property is pledged to the Ketubah, all three of the Manehs are subjugated to the owner of the Maneh like the rest of her colleagues until she collects all of the Ketubah settlement; therefore, they divide it equally, and as such, the owner of the Maneh takes like the owner of the “two hundred and the “three hundred.” But the three who put their money into a single purse, this one of Maneh, and that one of “two hundred” and the other of “three hundred,” the profit in their monies that was grew in value, they take a Denar – for each one takes according to his funds. And specifically, when they grew in value as a result of the monies themselves, such as the coinage changed or they added to it or subtracted from it, then they divide the prophet or the loss according to the money, but if they purchased goods from the monies that they placed into the purse and they earned in value through the goods or lost, they do not divide the gain or the loss other than according to the number of partners, not according to the money and as such they take in the loss and/or in the gain – whomever placed in a small amount of money in the purse is like that individual that placed a lot of money, if they not make a condition from the beginning that they would divide it according to thej money. And such is how they judge in all the Jewish courts.