Mishnah.org Logo

Mishnayos Eruchin Perek 5 Mishnah 2

ערכין פרק ה׳ משנה ב׳

2

If one vows: It is incumbent upon me to donate the assessment of my forearm, the court appraises him to determine how much he is worth with a forearm and how much he is worth without a forearm, and he pays the difference. This is a halakha that is more stringent with regard to vows of assessment than with regard to valuations, as one who says: It is incumbent upon me to donate the valuation of my forearm, is exempt from paying. There are halakhot that are more stringent with regard to valuations than with regard to vows of assessment. How so? In the case of one who says: It is incumbent upon me to donate my valuation, and then dies, his heirs must give his valuation to the Temple treasury. But one who says: It is incumbent upon me to donate my assessment, and then dies, his heirs need not give his assessment to the Temple treasury, as there is no monetary value for the dead. One who says: It is incumbent upon me to donate the valuation of my forearm, or: The valuation of my leg, has not said anything, as there are valuations in the Torah only for a complete person. But if one says: It is incumbent upon me to donate the valuation of my head, or: The valuation of my liver, he gives the valuation of his entire self. This is the principle: One who valuates an item upon which the soul is dependent, i.e., without which one will die, gives the valuation of his entire self.

דְּמֵי יָדִי עָלָי, שָׁמִין אוֹתוֹ, כַּמָּה הוּא שָׁוֶה בְּיָד, וְכַמָּה הוּא שָׁוֶה בְּלֹא יָד. זֶה חֹמֶר בַּנְּדָרִים מִבָּעֲרָכִין. וְחֹמֶר בָּעֲרָכִין מִבַּנְּדָרִים, כֵּיצַד. הָאוֹמֵר, עֶרְכִּי עָלָי, וָמֵת, יִתְּנוּ הַיּוֹרְשִׁין. דָּמַי עָלָי, וָמֵת, לֹא יִתְּנוּ הַיּוֹרְשִׁים, שֶׁאֵין דָּמִים לַמֵּתִים. עֵרֶךְ יָדִי וְעֵרֶךְ רַגְלִי עָלָי, לֹא אָמַר כְּלוּם. עֵרֶךְ רֹאשִׁי וְעֵרֶךְ כְּבֵדִי עָלָי, נוֹתֵן עֵרֶךְ כֻּלּוֹ. זֶה הַכְּלָל, דָּבָר שֶׁהַנְּשָׁמָה תְלוּיָה בוֹ, נוֹתֵן עֵרֶךְ כֻּלּוֹ:

ב׳
Bartenura

וכמה הוא שוה בלא יד – it explains in the Gemara (Tractate Arakhin 19b – see Rashi, s.v. אומד של נזקין), that we don’t valuate/estimate how beautiful when his hand is cut off and how much he would be worth when his hands are whole. For a person whose hand was cut off, when they come to valuate him how much he would be worth at first, they don’t valuate him other than cheaply, because we view him as despised, for this person who says: “the price of my hand is incumbent upon me,” his hand was not cut off. Therefore, it (i.e., the Gemara) explains how much he is worth without a hand, as for example, if his master sold all of him except for his hand, for his one hands is recorded/levied to his first master and we estimate how much he is worth when his master sells all of him and does not leave anything of him to himself. And how much less he is worth if his master left his one hand without selling it, for now he is not despised. And such he gives to the sanctity of the Temple.

זה חומר בנדרם מבערכין – for whereas, if he said in valuation , that the value of my hand and/or my foot is upon me, he did not say anything, unless he said it with regard to which life depends.

ערכי עלי ומת יתנו היורשים – the value of something that is determined/clearly defined. But specifically when he stood in judgment prior to his death, because he is not liable for a valuation until after he stands before the Kohen, as it is written (Leviticus 27:8): “he shall be pesented before the priest.” But my price is incumbent upon me, which is not other than what the Jewish court will estimate him, and behold he doesn’t come to that for he has died, even though he stood in judgment, he is lacking an approximate assessment, and the heirs do not pay it.

נותן ערך כולו – for it is written (Leviticus 27:2): “the equivalent for human being.”

זה הכלל – to include the rest of the limbs on which life depends.

וכמה הוא שוה בלא יד. מפרש בגמרא, שאין שמין אותו כמה יפה כשנקטעה ידו וכמה היה שוה כששתי ידיו שלימות. שמי שנקטעה ידו, כשבאים לשומו כמה היה שוה תחילה אין שמין אותו אלא בזול, לפי שרואים אותו מזולזל, וזה האומר דמי ידי עלי הרי לא נקטעה ידו. לכך מפרש, כמה הוא שוה בלא יד, כגון אם מכרו רבו כולו חוץ מידו, שידו אחת מוכתבת לרבו ראשון, ושמין כמה הוא יפה כשרבו מוכר כולו ולא שייר ממנו לעצמו כלום. וכמה שוה פחות אס שייר רבו ידו אחת שלא מכרה, דהשתא אינו מזולזל, וכך הוא נותן להקדש:

זה חומר בנדרים מבערכין. דאילו אמר בערכים ערך ידי ורגלי עלי, לא אמר כלום, אלא אם כן אמר בדבר שהנשמה תלויה בו:

ערכי עלי ומת יתנו היורשים. דערך דבר קצוב הוא. ודוקא כשעמד בדין קודם שמת, לפי שאינו חייב בערך אלא אחר שיעמוד לפני הכהן, כדכתיב (ויקרא כ״ז:ח׳) והעמידו לפני הכהן. אבל דמי עלי דאינו אלא מה שישומוהו בבית דין והרי לא בא לידי כך שהרי מת, אע״פ שעמד בדין הוא מחוסר אומדנא ולא יתנו היורשים:

נותן ערך כולו. דערך נפשות כתיב:

זה הכלל. לאתויי שאר איברים שהנשמה תלויה בהם: